Maguid Devarav le-Yaakov · Sección 6

ודהע"ה אמר אני מעורר השחר שחר לשון דרישה אני מעורר שהקב"ה ידרוש את ישראל וזהו עיר קטנה ואנשים בה מעט שאלו היו עושים מצות הי' מצוה גוררת מצוה והי' עובדים את הש"י ובא עליו מלך גדול כמאמר רז"ל רוח דרומית ק' מכולם דיש פיתוי יצה"ר ומפתה את הבריות באהבה רעה ניאוף ח"ו וכיוצא בה ויש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מ"ז נקרא מים רבים גלי ים יורדי הים במצלה שיורדין ממדריגתן כדי שיעלו נקרא ירידה וירידה זו צורך עליה עושי מלאכה במים רבים וזהו פי' המשנה השוכח עיקר שבת דתפלה נקרא שבת שצריך לעמוד במנוחה ולהביא הדיבורים לעולם התענוג והוא הולך חוץ לתחום לז"א ר' פינחס ב"י פלוג מימך ולא יבלבלו אותו. ונחזור לענין אם יתקשר האדם לרצון הקודם יוכל להמשיך משם השתנות שירצה לעשות נס. וזהו ונפלאותיו במצולה פירש כי נפלאותיו אותיות אלף ותי"ו נון זהו שממשיך מא' ועל ת' ונו"ן כפוף אליהם וזה היה במשה רבינו דכתיב וירא ר"ל ראי' היא חכמה בסבלותם ר"ל שרצה לעשות גאולה שלימה להוציא נוקבא ע"י החכמה דחכמה תחי' שמחיה כל השבירה ולזה צריך התקשרות כולם ודתן ואבירם לא רצו להתקשר במשה וידע אלוקים שהיה רק ע"י הדעת ולכך לא הי גאולה שלימה והיה צריך להיות ע"י עשרה מכות וזהו גנזו לצדיקים לעתיד לבא ר"ל כל מי שירצה לקשר א"ע בבורא י"ת יקשור עצמו למדת החכמה וזהו ומלט את העיר בחכמתו.

Y David, la paz sea con él, dijo: «Yo despertaré el alba» [Sal 57:9]. Shájar («alba») es expresión de búsqueda (drishá): yo despierto para que el Santo, bendito sea, busque a Israel. Y esto es «una ciudad pequeña, y pocos hombres en ella»: pues si hubieran cumplido preceptos, un precepto arrastraría a otro precepto y habrían servido al Santo, bendito sea, «y vino contra ella un gran rey» [Ec 9:14], según lo que dijeron nuestros maestros, de bendita memoria: «El viento del sur es el más duro de todos». Pues hay seducción del instinto del mal, que seduce a las criaturas con un amor malo, adulterio, Dios no lo permita, y similares. Y hay «muchas aguas no podrán apagar el amor» [Cant 8:7]; el pensamiento extraño se llama «muchas aguas». «Olas del mar»; «los que descienden al mar en navíos»: que descienden de su nivel para ascender; se llama «descenso» y este descenso es para la ascensión; «los que hacen obra en muchas aguas» [Sal 107:23]. Y este es el sentido de la Mishná: «El que olvida lo esencial del sábado» [Shabat 7:1]: pues la oración se llama «sábado», porque debe estar en reposo y llevar las palabras al mundo del deleite; y él va «fuera del límite» (tejum). Por eso dijo Rabí Pinjás ben Yaír: «Divide tus aguas» [Julín 7a], para que no lo perturben. Y volvamos al asunto: si el hombre se une a la voluntad anterior, puede atraer de allí un cambio, de modo que quiera hacer un milagro. Y esto es «y sus maravillas en lo profundo» [Sal 107:24]: pues nifleotav (sus maravillas) son las letras alef, tav y nun: esto es que atrae desde alef y sobre tav, y la nun encorvada está sujeta a ellas. Y esto estuvo en Moshé, nuestro maestro, pues está escrito «y vio» [Ex 2:11], es decir, «ver» es Jojmá, «en sus cargas»: quería hacer una redención completa, sacar a Nukvá por medio de Jojmá, pues «la sabiduría da vida» [Ec 7:12], que vivifica toda la rotura; y para ello se necesita la unión de todos. Pero Datán y Aviram no quisieron unirse a Moshé, y «Dios conoció» [Ex 2:25], que era solo por medio del conocimiento (daʻat), y por ello no hubo redención completa y tuvo que ser por medio de diez plagas. Y esto es «lo guardó para los justos para el futuro» [Jaguigá 12a]: es decir, quien quiera unirse al Creador, bendito sea, que se una al atributo de Jojmá; y esto es «y libró a la ciudad con su sabiduría» [Ec 9:15].^✦

איתא בגמרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו'. פירוש כי מעשה שמים וארץ הי' יש מאין וצדיקים עושים מיש אין כי מכל הדברים שעושין אפילו גשמיות כמו אכילה מעלין ניצוצין הקדושות מזה המאכל למעלה וכן מכל דבר נמצא שעושין מיש אין. וזהו פירש הפסוק שום תשים עליך מלך פירש מדת מלכות העליונה וע"ז ארז"ל שתהא אימתו עליך.

Se dice en la Guemará: «Más grandes son las obras de los justos que la obra de los cielos y la tierra», etc. [Ketubot 5a]. Significa que la obra de los cielos y la tierra fue «algo de la nada» (yesh me-ayin), y los justos hacen «nada de algo» (ayin me-yesh), porque de todas las cosas que hacen, incluso las materiales, como comer, elevan las chispas santas de esa comida hacia lo alto, y así de cada cosa; resulta que hacen de «algo» «nada». Y este es el sentido del versículo «ciertamente pondrás sobre ti un rey» [Dt 17:15]: significa el atributo de Maljut (Reino) superior; y sobre esto dijeron nuestros maestros, de bendita memoria: «que su temor esté sobre ti».

פירש אל תעש תפילתך קבע ר"ל אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מגלות. וז"ש אלא רחמים ותחנונים ר"ל שיתפלל תמיד לפני המקום כלומר עבור השכינה הנקרא מקום כידוע. וכן הזהר קורא אותן המתפללין בשביל עצמן ולא בשביל השכינה נקרא כלבים עזי נפש הצועקים ואומרים הב הב. וזהו פירש הפסוק גם כן אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש ר"ל בשביל השכינה אני מבקש ומתפלל לפניך לתקן הפגם מה שעשו בעונות ואפילו אם עושין מצוה לא לש"ש דהיינו שעושה עם איזה פנייה נמצא שעושה בזה ר"ל פירוד ח"ו מפני כי אוריתא וקב"ה כולא חד נמצא אם עושה מצוה כתיקונה נעשה מצוה זו וקב"ה חד כי הכל קדושה אחת מרוחנית אחד אבל אם עושה שלא כתקונה נמצא שנעשה קליפה סביב למצוה זו שלא תוכל להתאחד עם הקדושה של הקב"ה ונעשה פירוד בין הקדושה של המצוה זו ובין קדושה של הקב"ה. וזאת נקרא קליפה שנעשית קליפה סביב מצוה זו כדי שלא תוכל להתאחד עם קדושתו י"ת וד"ל כשמתפלל אדם כפשוטו אז התיבות אינם חיים רק השם הוא הנותן חיות בתיבות למשל כשאומר ברוך אתה ה' אז בברוך אתה אין חיות רק דווקא אח"כ כשמזכיר את השם אבל כשמתפלל ע"פ קבלה אז ברוך הוא שם אתה הוא שם וכן כל התיבות שהוא עולם הדבור כשלומד בגמרא א"ר שמעון תיבת שמעון הוא חיות התנא וכן שם כל האדם הוא החיות שלו ושם הוי"ה הוא מחיה ומקשר החיות עם המוחין והדין שאומר הוא השכל שלו דהיינו המוחין נמצא כשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו לר' שמעון ולומד אצלו. במצרים נתגלה עולם המחשבה לישראל דהיינו דחשב בצער ישראל שהם במצרים ומחמת המחשבה שהוא עולם הבינה נפלו כל הקליפות ברכתא דרב המנונא סבא קב"ה יפקח עינוי עלך ר"ל כיון שהקב"ה חושב בו אז האדם בעולם הבינה ושם כל וותרנותא וכל טוב. מה דאיתא בזוהר הקב"ה כעס על ישראל ותריך אותך פירוש וגירש אותם ואמא היטיב עמהם והכוונה שבגלות אינו מתגלה מדת הוי"ה רק מדת אדנ"י כמשל הנס שהיה בימי אסתר היה ע"פ דרך הטבע שאחשוורוש נשא אותה ומכח זה נתלה המן מחמת שאנו בגלות אין אנו רואים שנתגלה מדת הוי"ת דהיינו שיעשה לנו הנס חוץ לדרך הטבע רק מדת אדנ"י שהיא בתוך העולמות ומחיה אותם דהיינו נס ע"פ דרך הטבע היה דהיינו החכמה מקשר כל העולמת ע"י וא"ו שהוא רחמנות. מה ה' אלהיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' פירש דבתקונים איתא כל האותיות הם פנים כנגד אחור מפני שבושים זה מזה הואיל וכולם מקבלים זה מזה ב' מאל"ף וכן כולם. וזהו הפירש א"ת הם אותיות מאלף ועל תי"ו כמו שהם מתיראים ובושים זה מזה כך אתה צריך לבוש ולהכלם ולא להרים ראש נגד מדריגות שעליך. ישראל נקראו שונים א"ת שושנים שמ"ם סתומה הוא רבוע מורה שאינם משיגים בה אבל הסמך הוא שמשיגים והוא עגול הוא מורה שנתגלה במחשבה ומסבבים וזהו עגולה בגו רבוע שנזכר בזוהר בהקדמה וזהו שונים מ"ם סתומה ממשיך בואו דרך ג' קוי השי"ן לנו"ן מלכות וגם בינה עד הוד אתפשטת הפי' הוא נו"ן.

Significa: «No hagas tu oración fija» [Avot 2:13], es decir, que el hombre no ruegue por los asuntos de sus necesidades, sino que ore siempre por la Shejiná, para que sea redimida del exilio. Y esto es lo que dice «sino [haz de ella] compasión y súplicas»: que ore siempre ante el Omnipresente, es decir, por la Shejiná, que se llama «lugar» (makom), como es sabido. Y así el Zóhar llama a los que oran por sí mismos y no por la Shejiná «perros de alma fuerte» que gritan y dicen «¡dame, dame!». Y este es el sentido del versículo: «Una cosa pedí al Eterno, esa buscaré» [Sal 27:4]; es decir: por la Shejiná pido y oro ante ti, para reparar el daño que se hizo con los pecados. E incluso si se cumple un precepto no en nombre del Cielo, es decir, con alguna segunda intención, resulta que con ello se hace separación, Dios no lo permita, porque la Torá y el Santo, bendito sea, son todo uno; resulta que si cumple el precepto como corresponde, este precepto y el Santo, bendito sea, se hacen uno, pues todo es una sola santidad, de una sola espiritualidad. Pero si lo hace no como corresponde, resulta que se hace una cáscara alrededor de este precepto, que no puede unirse con la santidad del Santo, bendito sea, y se hace separación entre la santidad de este precepto y la santidad del Santo, bendito sea. Y esto se llama «cáscara», que se hace cáscara alrededor de este precepto para que no pueda unirse con su santidad, bendito sea; y basta para quien entienda. Cuando el hombre ora en el sentido simple, las palabras no tienen vida, sino que el Nombre es quien da vida a las palabras. Por ejemplo, cuando dice «Barukh atá Adonay», en «Barukh atá» no hay vida, sino solo después, cuando menciona el Nombre. Pero cuando ora según la Cábala, entonces «Barukh» es un nombre, «atá» es un nombre, y así todas las palabras, que son el mundo del habla. Cuando estudia en la Guemará: «dijo Rabí Shimón», la palabra «Shimón» es la vitalidad del tanaíta; y así el nombre de cada hombre es su vitalidad; y el Nombre Havayá vivifica y une la vitalidad con los mojín (facultades mentales), y el juicio que dice es su intelecto, es decir, los mojín. Resulta que cuando estudia con temor y amor (bi-dejilu urejimu), se une a Rabí Shimón y estudia junto a él. En Egipto se reveló a Israel el mundo del pensamiento, es decir, que Él pensó en la aflicción de Israel, que estaban en Egipto, y por el pensamiento, que es el mundo de Biná (Entendimiento), cayeron todas las cáscaras. La bendición de Rav Hamnuná Sabá: «El Santo, bendito sea, abra sus ojos sobre ti» (Kudshá Berij Hu yifkaj ʻeinohi ʻalaj): es decir, puesto que el Santo, bendito sea, piensa en él, entonces el hombre está en el mundo de Biná, y allí hay toda generosidad (vitranuta) y todo bien. Lo que se dice en el Zóhar: el Santo, bendito sea, se enojó con Israel y «los expulsó» (tarij), es decir, los echó, y «Ima» les hizo bien. Y la intención es que en el exilio no se revela el atributo Havayá sino el atributo Adonay. Como ejemplo, el milagro de los días de Ester fue según el curso de la naturaleza: Ajashverosh la tomó, y por ello fue colgado Hamán; porque estando en el exilio no vemos revelado el atributo Havayá, es decir, que nos haga el milagro fuera del curso de la naturaleza, sino el atributo Adonay, que está dentro de los mundos y los vivifica, es decir, un milagro conforme al curso de la naturaleza; esto es, la Jojmá une todos los mundos por medio de la vav, que es compasión. «Qué pide de ti el Eterno, tu Dios, sino temer al Eterno» [Dt 10:12]: significa que en los Tikunim se dice que todas las letras son «cara frente a espalda», porque se avergüenzan unas de otras, puesto que todas reciben unas de otras: la bet de la alef, y así todas. Y este es el sentido: «et» son las letras de alef hasta tav; como ellas se temen y se avergüenzan unas de otras, así tú debes avergonzarte y sonrojarte y no levantar la cabeza frente a los niveles que están por encima de ti. Israel son llamados «shonim»: «et», «shoshanim». La mem final es un cuadrado, lo cual indica que no alcanzan en ella; pero la samej es lo que alcanzan, y es redonda, lo cual indica que se reveló en el pensamiento y rodean; y esto es «redondo dentro de cuadrado», que se menciona en la introducción del Zóhar. Y esto es «shonim»: mem final; extiende su llegada por las tres líneas de la shin hasta la nun de Maljut, y también Biná hasta Hod, «se extendió»: su explicación es nun.^✦

ורחל באה עם הצאן איתה במדרש כדי לדבק ביופיה לכאורה אינו מובן. אבל פירש האמיתי רחל העליונה. שע"י שראה רחל זו נדבק יעקב ברחל העליונה שכל היופי של רחל זו התחתונה באה מהעליונה. וזהו פירש ג"כ ויבא יוסף לעשות מלאכתו וארז"ל דמות דיוקנו של אביו ראה פירש לפי שידוע שאשת פוטיפר היתה מתפארת לפניו עד מאוד כדאיתא במדרש בגדים שלבשה לו בצפרא לא לבשה ברמשא כדי לפתותו ויוסף הצדיק לא היה חפץ בהתפארות זו אבל חשק והתלהב מהתפארות זו להתפארות עליון שהוא דיוקנא של אביו ת"ת ישראל וזהו פירש וינס ויצא החוצה ר"ל שנס מהתפארות זו הגשמיות והתלהב לנוס החוצה חוץ לעה"ז והתדבק בת"ת העליון.

«Y Rajel venía con el rebaño» [Gn 29:6]. Se dice en el Midrash: para unirse a su belleza; a primera vista no se entiende. Pero el sentido verdadero: la Rajel superior. Pues por ver a esta Rajel, Yaakov se unió a la Rajel superior, ya que toda la belleza de esta Rajel inferior viene de la superior. Y este es también el sentido de «y entró Yosef a hacer su trabajo» [Gn 39:11], y dijeron nuestros maestros, de bendita memoria, «vio la imagen de su padre» [Sotá 36b]. Significa que, como es sabido, la mujer de Potifar se adornaba ante él en gran manera, como se dice en el Midrash: «los vestidos que se puso por la mañana no los vistió por la tarde», para seducirlo. Y Yosef el justo no quería esta ostentación, sino que anheló y se inflamó, desde esta ostentación, hacia la ostentación superior, que es la imagen de su padre: Tiféret Israel. Y este es el sentido de «y huyó y salió afuera» [Gn 39:12]: es decir, huyó de esta ostentación material, y se inflamó para huir afuera, fuera de este mundo, y se unió a Tiféret superior.