Zóhar, Prólogo (Hakdamat ha-Zóhar) · Sección 34

פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין, חד נטורא דיום השבת. וחד לקשרא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא, כמא דאדכרנא ואתערנא עלייהו, דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו, עד דאתקדש יומא.

El decimocuarto precepto: guardar el día del sábado, que es el día de descanso de todas las obras de la creación. Aquí están incluidos dos preceptos: uno, la guarda del día del sábado; y otro, atar ese día a su santidad. Guardar el día del sábado, como mencionamos y despertamos sobre ellos, que es día de descanso para siempre, y todas las obras en él fueron completadas y hechas, hasta que el día fue santificado.

כיון דאתקדש יומא, אשתאר בריאה דרוחין. דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכבא לקדשא יומא, עד דיתברון גופין להני רוחין. אלא אילנא דדעת טוב ורע, אתער ההוא סטרא אחרא דרע. ובעא לאתתקפא בעלמא, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין, לאתתקפא בעלמא בגופין.

Una vez que fue santificado el día, quedó la creación de los espíritus, a los que no se les creó cuerpo. ¿Acaso no sabía el Santo, bendito sea, retrasar la santificación del día hasta que se crearan cuerpos para esos espíritus? Sino que el árbol del conocimiento del bien y del mal despertó a aquel otro lado, el del mal. Y quiso fortalecerse en el mundo, y se separaron muchos espíritus en muchas formas [lit. «armas»], para fortalecerse en el mundo con cuerpos.^✦

כיון דחמא קב"ה כך, אתער מגו אילנא דחיי נשיבו דרוחא, ובטש באילנא אחרא, ואתער סטרא אחרא דטוב, ואתקדש יומא. דהא בריאו דגופין ואתערו דרוחין, בסטרא דטוב איהו בהאי ליליא, ולא בסטרא אחרא.

Cuando el Santo, bendito sea, vio esto, despertó del árbol de la vida un soplo de viento y golpeó el otro árbol, y despertó el lado otro, el del bien, y el día fue santificado. Pues la creación de los cuerpos y el despertar de los espíritus, en el lado del bien, es en esta noche, y no en el otro lado.

ואלמלא אקדים סטרא אחרא בהאי ליליא, עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא. אבל אסוותא אקדים קב"ה, דדליג קמיה קדושא דיומא, ואקדים קמי סטרא אחרא, ואתקיים עלמא. ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא לאתתקפא, אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף, ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב. ובגין כך, עונתן דחכימין דידעי דא, משבת [14b] לשבת.

Y si el otro lado se hubiera adelantado en esta noche, antes de que se adelantara el lado del bien, el mundo no habría podido sostenerse ante ellos ni un solo instante. Pero el Santo, bendito sea, adelantó el remedio: hizo que la santidad del día saltara ante él, y se adelantó al otro lado, y el mundo se sostuvo. Y lo que el otro lado pensaba edificar en el mundo para fortalecerse, fue edificado en esta noche por el lado del bien y se fortaleció, y se edificaron cuerpos y espíritus santos en esta noche por el lado del bien. Y por eso la relación conyugal de los sabios que saben esto es de sábado [14b] a sábado.

דהא כדין חמאת דא סטרא אחרא, דכמה דאיהי חשיבת למעבד עבידי סטרא דקדושה, אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה, וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא, וכל אינון בנין דנפקין מתמן הוו נכפין. דשרו עלייהו רוחין מההוא סטרא אחרא. ואינון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין, ושריאת בהו לילית וקטילת לון.

Pues entonces ve este otro lado cómo, así como él pensaba hacer obras del lado de la santidad, va y vaga con muchas de sus huestes y lados, y ve a todos los que usan su lecho con sus cuerpos descubiertos a la luz de la lámpara; y todos los hijos que salen de allí eran epilépticos, pues residieron sobre ellos espíritus de aquel otro lado. Son esos espíritus desnudos de los malvados, llamados «dañinos» (mazikín), y Lilit reside en ellos y los mata.

כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא. בר מן אסימון וכל כת דיליה, דאזלי על שרגי בטמירו, למחמי על גלויי דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטן בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים, דלא ישלטון על עמא קדישא.

Una vez que fue santificado el día y la santidad dominó sobre el mundo, ese otro lado se redujo a sí mismo y se escondió toda la noche del sábado y el día del sábado. Excepto Asimón y toda su banda, que van en secreto junto a las lámparas, a mirar sobre la desnudez de la relación, y después se esconden en el agujero del gran abismo. Cuando sale el sábado, muchas huestes y campamentos vuelan y vagan por el mundo, y por eso se instituyó el «cántico de los percances» [Sal 91], para que no dominen sobre el pueblo santo.^✦

לאן אתר משטטי בההוא ליליא, כד נפקי בבהילו, וחשבין לשלטאה בעלמא על עמא קדישא. וחמאן לון בצלותא, ואמרין שירתא דא, ובשירותא מבדלי בצלותא, ומבדלי על הכוס, פרחי מתמן, ואזלי ומשטטי ומטאן לגו מדברא. רחמנא לשיזבן מנייהו ומסטרא בישא.

¿Adónde van a vagar esa noche, cuando salen con prisa, pensando dominar el mundo sobre el pueblo santo? Y los ven en la oración, y dicen este cántico; y al principio hacen la separación (havdalá) en la oración, y hacen la separación sobre la copa. Vuelan de allí, y van, vagan y llegan al desierto. Que el Misericordioso nos libre de ellos y del mal lado.

תלתא אינון גרמין בישא לגרמייהו. חד, מאן דלייט גרמיה. תניינא, מאן דזרק נהמא או פרורין דאית בהו כזית. תליתאה, מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא, עד לא מטא זמנייהו.

Son tres los que se hacen mal a sí mismos. Uno: quien se maldice a sí mismo. Segundo: quien arroja pan o migajas que contengan [el tamaño de] una aceituna. Tercero: quien enciende una lámpara a la salida del sábado antes de que Israel llegue a la santificación del orden [«kedushá de-sidrá»], pues hace que el fuego de la Guehena se encienda con ese fuego antes de que llegue su tiempo.^✦

דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתות, ואינון דענושין בגיהנם, לייטין ליה לההוא דאוקיד שרגא, עד לא מטא זמניה, ואמרי ליה הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר וגו' צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים.

Pues hay un lugar en la Guehena para los que profanan los sábados, y aquellos que son castigados en la Guehena maldicen a quien encendió la lámpara antes de que llegara su tiempo, y le dicen: «He aquí que el Eterno te lanzará con violencia, oh hombre, etc.; te envolverá y te enrollará como una bola, hacia una tierra de amplios espacios» [Is 22:17-18].

בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבתא, עד דמבדלי ישראל בצלותא ומבדלי על כסא, בגין דעד ההוא זמנא שבת הוא, וקדושה דשבת שליט עלנא ובשעתא דמבדילין על כסא, כל אינון חיילין, וכל אינון משריין דאתמנן על יומי דחול, כל חד וחד יתיב לאתריה ופולחניה דאתמני עליה.

Porque no es conveniente encender fuego cuando sale el sábado hasta que Israel hace la separación en la oración y la hace sobre la copa, pues hasta ese momento es sábado, y la santidad del sábado domina sobre nosotros. Y en la hora en que se hace la separación sobre la copa, todas esas huestes y todos esos campamentos que están designados sobre los días de la semana, cada uno y uno se sienta en su lugar y en su servicio al que está designado.

בגין דכד עאל שבתא ואתקדש יומא, קדש אתער ושליט בעלמא, וחול אתעדי משולטנותא דיליה, עד שעתא דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו. ואע"ג דנפיק שבתא, לא תייבין לאתרייהו עד זמנא דאמרי ישראל בא"י המבדיל בין קדש לחול, כדין קדש אסתלק, ומשריין דאתמניאו על יומי דחול מתערין ותייבין לאתרייהו כל חד וחד על מטריה דאתפקד עליה.

Porque cuando entra el sábado y se santifica el día, la santidad despierta y domina en el mundo, y lo profano es apartado de su dominio; hasta la hora en que sale el sábado no regresan a sus lugares. Y aunque salga el sábado, no regresan a sus lugares hasta el momento en que Israel dice: «Bendito eres tú, Eterno, que separas entre lo sagrado y lo profano». Entonces la santidad se retira, y los campamentos designados sobre los días de la semana despiertan y regresan a sus lugares, cada uno y uno a su puesto al que fue encomendado.

ועם כל דא, לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא, וכלהון אקרון מאורי האש, בגין דמרזא דעמודא דנורא ומיסודא דנורא אתיאן כלהו ושלטין על עלמא תתאה, וכל דא כד ב"נ אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא.

Y con todo ello, no dominan hasta que haya luces del secreto de la lámpara, y todas se llaman «luminarias del fuego» (me'orei ha-esh), porque del secreto de la columna de fuego y del fundamento del fuego vienen todas y dominan sobre el mundo de abajo; y todo esto cuando un hombre enciende una lámpara antes de que Israel complete la santificación del orden.

אבל אי איהו ממתין עד דישלימו קדושא דסדרא, אינון חייבין דגיהנם מצדיקין עלייהו דינא דקב"ה, ואינון מקיימי על ההוא ב"נ כל ברכאן דקא אמרי צבורא, ויתן לך האלהים מטל השמים ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו'.

Pero si espera hasta que completen la santificación del orden, esos malvados de la Guehena justifican sobre ellos el juicio del Santo, bendito sea, y sostienen sobre ese hombre todas las bendiciones que dice la congregación: «Y que Dios te dé del rocío del cielo» [Gn 27:28]; «Bendito serás tú en la ciudad y bendito serás en el campo, etc.» [Dt 28:3].

אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י. ביום רע מבעי ליה, מאי ביום רעה. יומא דשלטא ההיא רעה למיסב נשמתיה, אשרי משכיל אל דל, דא הוא שכיב מרע, לאסאה ליה מחובוי גבי קב"ה. ד"א, דא יומא דדינא שריא על עלמא, אשתזיב מניה, כמא דאתמר, ביום רעה ימלטהו ה' יומא דאתמסר דינא לההוא רעה לשלטאה על עלמא.

«Feliz el que considera al pobre; en el día malo lo librará el Eterno» [Sal 41:2]. Debía decir «en el día malo»; ¿qué es «en el día de la maldad» (bevom ra'á)? Es el día en que domina aquella maldad para tomar su alma. «Feliz el que considera al pobre»: este es el enfermo, para sanarlo de sus pecados ante el Santo, bendito sea. Otra interpretación: este es el día en que reside el juicio sobre el mundo, y se salva de él, como se dijo: «en el día de la maldad lo librará el Eterno», el día en que el juicio es entregado a aquella maldad para dominar sobre el mundo.