Avot de-Rabí Natán · Capítulo 1

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני למשה (שמות כ"ד י"ו) לטהרו זה היה [מעשה] אחר עשרת הדברות [דברי] ר"י הגלילי ור"ע אומר ויכסהו הענן ששת ימים (שם) [להר ולא] למשה [מראש חדש] ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שם) לחלוק לו כבוד למשה: א"ר נתן מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת. א"ל רבי מתיא בן חרש ר' לא אמרו אלא לאיים עליו כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב' י"א): מעשה שאירע בר' יאשיה ובר' מתיא בן חרש שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה פירש ר' יאשיה לדרך ארץ א"ל ר' מתיא בן חרש רבי מה לך לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ ואע"פ שאתה רבי ואני תלמידך אין טוב לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ אמרו כל זמן שיושבין ועוסקין בתורה היו עושין מקנאין זה לזה וכשנפטרין דומין כשהן אוהבים מנעוריהם:

Moisés fue santificado en la nube y recibió la Torá desde Sinaí, como está dicho: «Y la gloria del Eterno moró sobre el monte Sinaí» (Ex 24:17), para purificar a Moisés. Esto fue [el episodio] posterior a los diez dichos; palabras de Rabí Yosé el Galileo. Y Rabí Akivá dice: «Y la nube lo cubrió seis días» (ibíd.), [al monte y no] a Moisés; [desde el novilunio]; «Y llamó a Moisés al séptimo día desde en medio de la nube» (ibíd.), para honrar a Moisés. Dijo Rabí Natán: ¿Por qué se demoró Moisés todos los seis días y no reposó sobre él la palabra? Para que se limpiara de todo alimento y bebida que había en sus entrañas, hasta la hora en que fue santificado y fue como los ángeles servidores. Le dijo Rabí Matiá ben Jarash: Rabí, no lo dijeron sino para intimidarlo, a fin de que aceptara sobre sí las palabras de la Torá con pavor, con temor, con temblor y con estremecimiento, como está dicho: «Sirvan al Eterno con temor y regocíjense con temblor» (Sal 2:11). Episodio sucedido con Rabí Yoshiyá y Rabí Matiá ben Jarash, que estaban ambos sentados ocupándose de las palabras de la Torá. Rabí Yoshiyá se apartó hacia el camino de la tierra. Le dijo Rabí Matiá ben Jarash: Rabí, ¿qué te pasa, que abandonas las palabras del Dios vivo para anegarte en el camino de la tierra? Aunque tú eres mi maestro y yo tu discípulo, no es bueno abandonar las palabras del Dios vivo para anegarse en el camino de la tierra. Dijeron: Todo el tiempo que estaban sentados ocupándose de la Torá, se hacían uno al otro émulos celosos, y cuando se separaban parecían amigos desde la juventud.^✦

על ידי משה נתנה תורה בסיני שנאמר ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי (דברים ה' י"ט) ולהלן הוא אומר אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה (ויקרא כ"ו מ"ו). תורה שנתן הקב"ה לישראל לא נתנה אלא ע"י משה שנא' בינו ובין בני ישראל זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום. משה עשה את איל המלואים ואת שמן המשחה ומשח בו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים. ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואלעזר שרף פרת החטאת שממנו טמאים מטהרים לדורות. א"ר אליעזר גדולה מדה זו שהיא נוהגת לדורות שאהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה שנאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי (שמות ל' ל'):

Por medio de Moisés fue dada la Torá en Sinaí, como está dicho: «Y los escribió sobre dos tablas de piedra y me los dio» (Dt 5:19); y más adelante dice: «Estos son los estatutos, los juicios y las instrucciones que el Eterno estableció entre Él y los hijos de Israel en el monte Sinaí, por mano de Moisés» (Lv 26:46). La Torá que el Santo, bendito sea, dio a Israel no fue dada sino por medio de Moisés, pues dice: «entre Él y los hijos de Israel»; Moisés mereció ser mensajero entre los hijos de Israel y el Omnipresente. Moisés preparó el carnero de la investidura y el aceite de la unción, y con él ungió a Aarón y a sus hijos durante los siete días de la investidura. De él fueron ungidos los sumos sacerdotes y los reyes. Y Eleazar quemó la vaca de la expiación, mediante la cual los impuros se purifican por las generaciones. Dijo Rabí Eliézer: Grande es esta virtud que rige por las generaciones, pues Aarón y sus hijos fueron santificados con el aceite de la unción, como está dicho: «Y ungirás a Aarón y a sus hijos, y los santificarás para que me sirvan como sacerdotes» (Ex 30:30).

יהושע קבל ממשה שנאמר ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל (במדבר כ"ז כ'): זקנים קבלו מיהושע שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל (שופטים ב' ז'): שופטים קבלו מזקנים שנאמר ויהי בימי שפוט השופטים (רות א' א'): נביאים קבלו משופטים שנאמר ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח (ירמיה ז' כ"ה): חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים: אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי והם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

Josué recibió de Moisés, como está dicho: «Y pondrás de tu esplendor sobre él, para que lo escuche toda la congregación de los hijos de Israel» (Nm 27:20). Los ancianos recibieron de Josué, como está dicho: «Y el pueblo sirvió al Eterno todos los días de Josué y todos los días de los ancianos que prolongaron sus días después de Josué, los que habían visto toda la gran obra del Eterno que hizo por Israel» (Jue 2:7). Los jueces recibieron de los ancianos, como está dicho: «Y sucedió en los días en que juzgaban los jueces» (Rut 1:1). Los profetas recibieron de los jueces, como está dicho: «Y les envié a todos mis siervos los profetas, día tras día, madrugando y enviándolos» (Jer 7:25). Hageo, Zacarías y Malaquías recibieron de los profetas. Los hombres de la Gran Asamblea recibieron de Hageo, Zacarías y Malaquías, y ellos dijeron tres cosas: Sean pausados en el juicio, formen muchos discípulos y pongan una valla a la Torá.

הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדין שכל הממתין בדין מיושב בדין שנאמר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה (משלי כ"ה א') ולא שהעתיקו אלא שהמתינו אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם שנאמר וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב [וגו'] והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פנה תארוב והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה ותאמר לו זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים נפתי משכבי מור אהלים וקנמון לכה נרוה דודים עד הבקר נתעלסה באהבים כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק צרור הכסף לקח בידו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז' ז') וכתיב בשיר השירים לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך (ז' י"ב) וכתיב בקהלת שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (י"א ט') וכתיב בשיר השירים אני לדודי ועלי תשוקתו (ז' י"א) הוי לא שהמתינו אלא שפירשו: ד"א הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו [שכן מצינו במשה רבינו בשעה שהיה מקפיד על דבריו משכח דבריו]. והיכן מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה (במדבר ל"א כ"א) משה צוה ולא אותי צוה את משה אחי אבא צוה ואותי לא צוה והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו הרי הוא אומר בפקודי החיל ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה (שם שם י"ד). א"כ מה ת"ל כל נקבה אלא זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל דכתיב ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (שם כ"ד י"ד) אמר לו עם זו שאתה שונא רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות בנות מלכים כדי שיזנו העם לבעל פעור ויפלו ביד המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע. ראה מה גרם לו בלעם הרשע לישראל שנפלו מהן עשרים וארבעה אלף שנאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף (שם כ"ה ט'). והלא דברים ק"ו ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים אב לנביאים בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו אנו על אחת כמה וכמה מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהיה מקפיד על דבריו: בן עזאי אומר הוי זהיר בדבריך מבטלה:

«Sean pausados en el juicio». ¿Cómo es esto? Enseña que la persona debe esperar en el juicio, pues todo el que espera en el juicio es sereno en el juicio, como está dicho: «Estos también son proverbios de Salomón, que copiaron los hombres de Ezequías, rey de Judá» (Pr 25:1); y no es que «copiaron» sino que esperaron. Abba Shaúl dice: No es que esperaron sino que explicaron. Al principio decían que Proverbios, el Cantar de los Cantares y Eclesiastés estaban ocultos, pues decían que eran fábulas y no de los Escritos, y se levantaron y los ocultaron, hasta que vinieron los hombres de la Gran Asamblea y los explicaron. Pues está dicho: «Y vi entre los simples, distinguí entre los jóvenes a un muchacho falto de entendimiento [etc.]. Y he aquí una mujer le sale al encuentro, vestida de ramera y de corazón astuto. Es alborotadora y rebelde, sus pies no se quedan en su casa; unas veces en la calle, otras en las plazas, y junto a cada esquina acecha. Y lo agarró y lo besó, endureció su rostro y le dijo: Sacrificios de paz tenía yo; hoy he cumplido mis votos. Por eso salí a tu encuentro, a buscar tu rostro, y te he hallado. He tendido con tapices mi lecho, con lino de colores de Egipto; he perfumado mi cama con mirra, áloes y canela. Ven, saciémonos de amores hasta la mañana, deleitémonos en caricias. Pues el hombre no está en su casa; se fue de viaje lejos. Llevó en su mano la bolsa del dinero; hasta el día de la luna llena volverá a su casa» (Pr 7:7). Y está escrito en el Cantar de los Cantares: «Ven, amado mío, salgamos al campo, pasemos la noche en las aldeas; madrugaremos a las viñas, veremos si brotó la vid, si se abrió la flor, si florecieron los granados; allí te daré mis amores» (Ct 7:12). Y está escrito en Eclesiastés: «Alégrate, joven, en tu mocedad, y que tu corazón te haga bien en los días de tu juventud; anda por los caminos de tu corazón y según lo que ven tus ojos, pero sabe que por todas estas cosas te traerá Dios a juicio» (Ec 11:9). Y está escrito en el Cantar de los Cantares: «Yo soy de mi amado y su deseo es hacia mí» (Ct 7:11). He aquí que no es que esperaron sino que explicaron. Otra interpretación: «Sean pausados en el juicio». ¿Cómo es esto? Enseña que la persona debe ser pausada en sus palabras y no ser meticulosamente irritable por sus palabras, pues todo el que es irritable por sus palabras olvida sus palabras [pues así hallamos en Moisés, nuestro maestro: cuando se mostraba irritable por sus palabras, olvidaba sus palabras]. ¿Y dónde hallamos que Moisés, nuestro maestro, olvidó sus palabras? Pues está dicho: «Y dijo Eleazar el sacerdote a los hombres de guerra que venían de la batalla: Esta es la ordenanza de la Torá que el Eterno ordenó a Moisés» (Nm 31:21): [dice que] Moisés ordenó, y no «a mí me ordenó»; al hermano de mi padre ordenó, y a mí no me ordenó. ¿Y dónde hallamos que Moisés se irritó por sus palabras? Pues dice a propósito de los oficiales del ejército: «Y Moisés se enojó contra los oficiales del ejército, y Moisés les dijo: ¿Han dejado con vida a toda mujer?» (ibíd. 14). Si es así, ¿por qué dice la Escritura «toda mujer»? Sino que este es el consejo que dio Balaam el malvado contra Israel, como está escrito: «Y ahora, me voy a mi pueblo; ven, te aconsejaré lo que hará este pueblo a tu pueblo en los últimos días» (ibíd. 24:14). Le dijo: Este pueblo que odias tiene hambre de comida y sed de bebida, y no tiene qué comer ni beber sino el maná solamente. Ve y levanta para ellos pabellones, déjales comida y bebida y haz que se sienten allí mujeres hermosas, hijas de reyes, para que el pueblo fornique con Baal Peor y caiga en manos del Omnipresente. De inmediato fue Balak e hizo todo lo que le dijo Balaam el malvado. Mira lo que Balaam el malvado causó a Israel: cayeron de ellos veinticuatro mil, como está dicho: «Y los muertos por la plaga fueron veinticuatro mil» (ibíd. 25:9). ¿Y no es un argumento a fortiori? Si Moisés, nuestro maestro, sabio grande entre los grandes, padre de los profetas, cuando se irritó por sus palabras olvidó sus palabras, nosotros, con cuánta mayor razón. Enseña que la persona debe ser pausada en sus palabras y no ser irritable por sus palabras. Ben Azai dice: Sé cuidadoso con tus palabras respecto de lo ocioso.^✦

ועשו סייג לתורה. ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג לדבריו. תורה עשתה סייג לדבריה. משה עשה סייג לדבריו. ואף איוב ואף נביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם: איזהו סייג שעשה הקב"ה לדבריו הרי הוא אומר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (דברים כ"ט כ"ג) מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין הדורות לומר כך לפיכך א"ל הקב"ה למשה משה כתוב והנח לדורות הבאים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' [וגו'] (שם) וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם (שם כ"ה) הא למדת שהוציא הקב"ה שכר בריותיו בשלום: איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב' י"ז) לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא"ל הקב"ה אלא כך אמר לה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון (שם ג' ג') באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה אמר לה אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ. ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר אלא כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו רשע רשע אל תיגע בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני (תהלים ל"ו י"ב):

«Y pongan una valla a la Torá». Pon una valla a tus palabras, tal como el Santo, bendito sea, puso una valla a sus palabras, y Adán el primero puso una valla a sus palabras. La Torá puso una valla a sus palabras. Moisés puso una valla a sus palabras. Y también Job, y también los profetas, los Escritos y los Sabios: todos pusieron una valla a sus palabras. ¿Cuál es la valla que puso el Santo, bendito sea, a sus palabras? Dice: «Y dirán todas las naciones: ¿Por qué hizo así el Eterno a esta tierra?» (Dt 29:23). Enseña que estaba revelado ante Aquel que dijo y el mundo fue que las generaciones habrían de decir esto. Por eso el Santo, bendito sea, le dijo a Moisés: Moisés, escribe y deja para las generaciones venideras: «Y dirán: Porque abandonaron el pacto del Eterno [etc.]» (ibíd.), «y fueron y sirvieron a otros dioses y se postraron ante ellos, dioses que no conocieron y que no les había repartido» (ibíd. 25). De aquí aprendiste que el Santo, bendito sea, entregó en paz la paga de sus criaturas. ¿Cuál es la valla que puso Adán el primero a sus palabras? Dice: «Y el Eterno Dios ordenó al hombre diciendo: De todo árbol del jardín podrás comer, pero del árbol del conocimiento del bien y del mal no comerás de él, porque el día en que comas de él ciertamente morirás» (Gn 2:17). Adán el primero no quiso decirle a Eva como se lo había dicho el Santo, bendito sea, sino que le dijo así: «Y del fruto del árbol que está en medio del jardín dijo Dios: No coman de él ni lo toquen, no sea que mueran» (Gn 3:3). En aquella hora, la serpiente malvada tomó consejo en su corazón. Dijo: Puesto que no puedo hacer caer al hombre, iré y haré caer a Eva. Fue, se sentó junto a ella y conversó largamente con ella. Le dijo: Si es por el tocar que dices que el Santo, bendito sea, nos ordenó, he aquí que yo lo toco y no muero; también tú, si lo tocas, no morirás. ¿Qué hizo la serpiente malvada en aquella hora? Se levantó y tocó el árbol con sus manos y con sus pies, y lo sacudió hasta que sus frutos cayeron a tierra. Y hay quienes dicen: No lo tocó en absoluto, sino que, cuando ese árbol la vio, gritó contra ella y le dijo: ¡Malvada, malvada, no me toques!, como está dicho: «No venga contra mí pie de soberbia, ni me mueva mano de impíos» (Sal 36:12).^✦

ד"א אל תבואני רגל גאוה זה טיטוס הרשע שנשחקו עצמותיו שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר לקוס לקוס אתה מלך ואני מלך בוא ועשה עמי מלחמה כמה שוורים נשחטו עליך כמה עופות נמלקו עליך כמה יינות נסכו עליך כמה בשמים קטרו עליך אתה הוא שמחריב את כל העולם [כלו] שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקפו (ישעיה כ"ט א'): ושוב אמר לה אם לאכילה את אומרת צוה עלינו הקדוש ברוך הוא הריני אוכל ממנו ואיני מת ואף את תאכלי [ממנו] ואי את מתה. מה אמרה חוה בדעתה כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם. לפי שאין חוה קוראה לאדם הראשון מתחלה אלא רבי. מיד נטלה ואכלה ונתנה לאדם ואכל שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים [וגו'] (בראשית ג' ו'):

Otra interpretación: «No venga contra mí pie de soberbia»: este es Tito el malvado, cuyos huesos sean molidos, que empuñaba en su mano un filo y golpeaba sobre el altar diciendo: ¡Lakos, Lakos! Tú eres rey y yo soy rey; ven y haz guerra conmigo. ¡Cuántos toros se sacrificaron ante ti, cuántas aves se degollaron ante ti, cuántos vinos se libaron ante ti, cuántos aromas se quemaron ante ti! ¡Tú eres el que destruye el mundo [entero]!, como está dicho: «¡Ay de Ariel, Ariel, ciudad donde acampó David! Añadan año sobre año, que las fiestas sigan su ciclo» (Is 29:1). Y además le dijo [la serpiente a Eva]: Si es por el comer que dices que el Santo, bendito sea, nos ordenó, he aquí que yo como [de él] y no muero; y también tú, si comes [de él], no morirás. ¿Qué dijo Eva en su mente? Todas las cosas que mi maestro me encargó desde el principio son mentira. Pues Eva no llamaba a Adán el primero, desde el principio, sino «Rabí». De inmediato tomó y comió, y le dio a Adán, y él comió, como está dicho: «Y vio la mujer que el árbol era bueno para comer y que era un deleite para los ojos [etc.]» (Gn 3:6).^✦

עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה שנאמר אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (שם י"ו). אלו שתי רביות דם אחת דם צער נדה ואחת דם צער בתולים. והרונך זה צער העבור. בעצב תלדי בנים כמשמעו. ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב עטופה כאבל וחבושה בבית האסורין ומנודה מכל אדם: מי גרם לנגיעה זו סייג שסג אדם הראשון לדבריו. מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל: מה חשב נחש הרשע באותה שעה. אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו ואהיה מלך על כל העולם כולו ואלך בקומה זקופה ואוכל כל מעדני עולם א"ל הקב"ה אתה אמרת אהרוג את אדם ואשא את חוה לפיכך איבה אשית (שם ט"ו). אתה אמרת אהיה מלך על כל העולם לפיכך ארור אתה מכל הבהמה (שם). אתה אמרת אלך בקומה זקופה לפיכך על גחונך תלך (שם). אתה אמרת אוכל כל מעדני עולם לפיכך עפר תאכל כל ימי חייך (שם): ר' שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלקל הנחש היה לו לכל אחד ואחד מישראל ב' נחשים בתוך ביתו אחד משגרו למערב ואחד משגרו למזרח ומביאים להם סנדלכים טובים אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמד טוב שבעולם ואין כל בריה יכולה להזיק אותן ולא עוד אלא שהיו מכניסין אותן תחת גמל תחת חמור תחת פרד ומוציאין זבלים לגנות. ולפרדסות:

Diez maldiciones fue maldecida Eva en aquella hora, como está dicho: «A la mujer dijo: Multiplicaré en gran manera tu dolor y tu embarazo; con dolor darás a luz hijos; y hacia tu marido será tu deseo, y él se enseñoreará de ti» (Gn 3:16). Estas son dos multiplicaciones de sangre: una, la sangre de la aflicción de la menstruación; y otra, la sangre de la aflicción de la virginidad. «Y tu embarazo»: es la aflicción de la gestación. «Con dolor darás a luz hijos»: según su sentido literal. «Y hacia tu marido será tu deseo»: enseña que la mujer anhela a su marido cuando este sale de viaje. «Y él se enseñoreará de ti»: pues el hombre pide con la boca y la mujer pide con el corazón, envuelta como una en duelo, encerrada como en la cárcel y apartada de toda persona. ¿Quién causó este tocar? La valla que puso Adán el primero a sus palabras. De aquí dijeron: Si uno pone una valla a sus palabras, no puede mantenerse en sus palabras. De aquí dijeron: No añada una persona a las palabras que oye. Rabí Yosé dice: Mejor diez palmos que se sostienen que cien codos que caen. ¿Qué pensó la serpiente malvada en aquella hora? Iré y mataré a Adán, tomaré a su mujer y seré rey sobre todo el mundo; andaré erguida y comeré todos los manjares del mundo. Le dijo el Santo, bendito sea: Tú dijiste: Mataré a Adán y tomaré a Eva; por eso «enemistad pondré» (ibíd. 15). Tú dijiste: Seré rey sobre todo el mundo; por eso «maldita eres entre todos los animales» (ibíd.). Tú dijiste: Andaré erguida; por eso «sobre tu vientre andarás» (ibíd.). Tú dijiste: Comeré todos los manjares del mundo; por eso «polvo comerás todos los días de tu vida» (ibíd.). Rabí Shimón ben Menasiá dice: ¡Lástima por un gran servidor que se perdió del mundo! Pues si la serpiente no se hubiera corrompido, cada uno de Israel habría tenido dos serpientes en su casa: a una la enviaría al occidente y a otra al oriente, y le traerían sandaljim buenos, piedras preciosas, perlas y todo objeto codiciable bueno del mundo; y ninguna criatura podría hacerles daño. Y no solo eso, sino que las meterían bajo un camello, bajo un asno, bajo un mulo, y sacarían estiércol a los huertos y a los vergeles.^✦

ר' יהודה בן בתירה אומר אדם הראשון היה מיסב בג"ע ומלאכי השרת עומדין לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין בא נחש וראה אותו והציץ בכבודו ונתקנא בו: כיצד נברא אדם הראשון שעה ראשונה הוצבר עפרו. שניה נברא צורתו. שלישית נעשה גולם. רביעית נתקשרו אבריו. חמישית נתפתחו נקביו. ששית נתנה בו נשמה. שביעית עמד על רגליו. שמינית נזדווגה לו חוה. תשיעית הכניסו לגן עדן. עשירית צוהו. אחד עשר סרח. שתים עשר נטרד והלך לו לקיים מה שנאמר ואדם ביקר בל ילין (תהלים מ"ט כ"א): יום ראשון מהו אומר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (שם כ"ד א') כי הוא קנה ויקנה והוא ידין את העולם. ביום שני מהו אומר גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו (שם מ"ח ב') חילק את כל מעשיו ונעשה מלך על עולמו. בשלישי מהו אומר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (שם פ"ב) ברא את הים ואת היבשה ונכפלה ארץ למקומה ונעשה מקום לעדתו. ברביעי מהו אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (שם צד) ברא את החמה ואת הלבנה והכוכבים והמזלות שהן מאירין בעולם ועתיד ליפרע מעובדיהם. בחמישי מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב (שם פ"א) ברא עופות ודגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם. בששי מהו אומר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט (שם צ"ג) גמר את כל מעשיו ונתעלה וישב במרומיו של עולם. בשביעי מהו אומר מזמור שיר ליום השבת (שם צ"ב) יום שכולו שבת שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ומתן אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד) כמלאכי השרת: וכל כך למה כדי שיכנס לסעודת שבת מיד: ר' שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה אדם הראשון דומה לאדם אחד שנשא את הגיורת היה יושב מפקדה אמר לה בתי אל תאכלי פת בשעה שידיך טמאות ואל תאכלי פירות שאינן מעושרין אל תחללי שבתות ואל תפרצי בנדרים ואל תלכי עם איש אחר הא אם עברת על אחת מהן הרי את מתה. מה עשה האיש ההוא עמד ואכל פת בפניה בשעה שידיו טמאות ואכל פירות שאינן מעושרין וחלל שבתות ופרץ בנדרים והושיט לה בידיו מה אמרה גיורת ההוא בלבה כל הדברים שפקדני בעלי מתחלה שקר הם מיד עמדה ועברה על כולם: ר' שמעון בן יוחאי אומר אמשול לך משל למה אדם הראשון דומה לאחד שהיה לו אשה בתוך ביתו מה עשה אותו האיש הלך והביא את החבית והניח בה תאנים במנין ואגוזים במנין וצד את העקרב ונתנו על פי החבית והקיפה בצמיד פתיל והניחה בקרן זויות אמר לה בתי כל שיש לי בבית הזה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר. מה עשתה האשה ההיא כיון שיצא בעלה לשוק עמדה ופתחה את החבית והושיטה ידה לתוכה ועקצתה העקרב הלכה לה ונפלה על המטה. כיון שבא בעלה מן השוק אמר לה מה זה. אמרה לו ידי השמטתי על החבית ועקצתני עקרב והריני מתה. אמר לה לא כך אמרתי לך מתחלה כל מה שיש לי בבית זה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר. מיד כעס עליה והוציאה. כך אדם הראשון דומה בשעה שאמר לו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב' י"ז) כיון שאכל ממנו נטרד לקיים מה שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט י"ג): בו ביום נוצר בו ביום נברא בו ביום נוצרה צורתו בו ביום נעשה גולם בו ביום נתקשרו איבריו ונתפתחו נקביו בו ביום נתנה בו נשמה בו ביום עמד על רגליו בו ביום נזדווגה לו חוה בו ביום קרא שמות בו ביום הכניסו לג"ע בו ביום צוהו בו ביום סרח בו ביום נטרד לקיים מה שנאמר אדם ביקר בל ילין (שם). בו ביום עלו למטה שנים וירדו ארבעה ר' יהודה בן בתירה אומר בו ביום עלו למטה שנים וירדו שבעה בו ביום נגזרו על אדם ג' גזרות שנאמר ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה [וגו'] וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה (בראשית ג' י"ז וי"ח) כיון ששמע אדה"ר שאמר לו הקב"ה ואכלת את עשב השדה מיד נזדעזעו אבריו אמר לפניו רבש"ע אני ובהמתי נאכל באבוס אחד אמר לו הקב"ה הואיל ונזדעזעו אבריך בזיעת אפיך תאכל לחם (שם). וכשם שנגזרו על אדם הראשון ג' גזרות כך נגזר על חוה ג' גזרות שנאמר אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים [ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (שם ט"ז) הרבה ארבה עצבונך והרנך] הרבה בזמן שהאשה רואה דם נדתה בתחלת וסתה קשה לה. ארבה בזמן שהאשה נבעלת תחלת בעילתה קשה לה. עצבונך [והרנך] בזמן שהאשה מתעברת פניה מכוערות ומוריקות כל ג' חדשים הראשונים: כיון שבא לעת ערב ראה אדה"ר את העולם שמחשיך ובא למערב אמר אוי לי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך עלי את העולם והוא אינו יודע שכן דרך העולם. לשחרית כיון שראה את העולם שמאיר ובא למזרח שמח שמחה גדולה עמד ובנה מזבחות והביא שור שקרנותיו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס (תהלים ס"ט ל"ב): שור שהעלה אדם הראשון ופר שהעלה נח ואיל שהעלה אברהם אבינו תחת בנו על גבי המזבח כולם קרנותיהן קודמות לפרסותיהן שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז (בראשית כ"ב י"ג): באותה שעה ירדו שלש כתות של מלאכי השרת ובידיהם כנורות ונבלים וכל כלי שיר והיו אומרים שירה עמו שנאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צ"ב ג') להגיד בבקר חסדך זה העולם הבא שנמשל כבקרים שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג' כ"ג). ואמונתך בלילות זה העולם הזה שנמשל בלילות שנאמר משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל (ישעיה כ"א י"א): באותה שעה אמר הקב"ה אם איני דן את הנחש נמצאתי מחריב את כל העולם כולו ואמר זה שהמלכתי ועשיתיו מלך על כל העולם כולו היאך נשתבש ואכל מפירות האילן מיד נפנה אליו וקללו שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש וגו' (בראשית ג' י"ד). ר' יוסי אומר אלמלא לא נכתב קללתו בסופן כבר החריב את כל העולם [כולו]: כשבראו הקב"ה לאדם הראשון צר אותו פנים ואחור שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך (תהלים קל"ט ה') וירדו מלאכי השרת לשחתו ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו שנאמר ותשת עלי כפך (שם): דבר אחר ותשת עלי כפך כיון שסרח נטל לו הקב"ה אחת מהן. מכאן לאדם ולמקדש כשנבראו בשתי ידיו נבראו. מניין לאדם שנברא בשתי ידיו שנאמר ידיך עשוני ויכוננוני (שם קי"ט ע"ג) מניין למקדש שנברא בשתי ידיו שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך (שמות ט"ו י"ז) ואומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו (תהלים ע"ח נ"ד) ואומר ה' ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו י"ח):

Rabí Yehudá ben Batirá dice: Adán el primero estaba recostado en el Jardín del Edén, y los ángeles servidores se ponían de pie ante él, le asaban carne y le enfriaban el vino. Vino la serpiente, lo vio, miró su gloria y sintió envidia de él. ¿Cómo fue creado Adán el primero? En la primera hora se amontonó su polvo. En la segunda se formó su figura. En la tercera se hizo masa informe. En la cuarta se unieron sus miembros. En la quinta se abrieron sus orificios. En la sexta se le dio alma. En la séptima se puso de pie. En la octava se le emparejó Eva. En la novena lo introdujeron en el Jardín del Edén. En la décima se le ordenó. En la undécima pecó. En la duodécima fue expulsado y se fue, para cumplir lo que está dicho: «Pero el hombre en honra no pernocta» (Sal 49:21). El primer día, ¿qué dice? «Del Eterno es la tierra y su plenitud, el mundo y los que en él habitan» (Sal 24:1), «porque Él lo adquirió y lo adquirirá, y Él juzga al mundo». El segundo día, ¿qué dice? «Grande es el Eterno y muy digno de alabanza en la ciudad de nuestro Dios» (Sal 48:2): dividió todas sus obras y se hizo rey sobre su mundo. El tercero, ¿qué dice? «Dios está en la congregación de Dios; en medio de los dioses juzga» (Sal 82:1): creó el mar y la tierra seca, y la tierra se plegó a su lugar y se hizo un lugar para su congregación. El cuarto, ¿qué dice? «Dios de venganzas, Eterno; Dios de venganzas, resplandece» (Sal 94:1): creó el sol, la luna, las estrellas y las constelaciones, que alumbran al mundo, y en el futuro pedirá cuentas a quienes les rinden culto. El quinto, ¿qué dice? «Canten con júbilo a Dios, nuestra fortaleza; aclamen al Dios de Jacob» (Sal 81:2): creó aves, peces y los monstruos marinos, que cantan en el mundo. El sexto, ¿qué dice? «El Eterno reina, de majestad se vistió; se vistió el Eterno, de poder se ciñó; también el mundo está firme, no será conmovido» (Sal 93:1): concluyó todas sus obras, se elevó y se sentó en las alturas del mundo. El séptimo, ¿qué dice? «Salmo, cántico para el día de reposo» (Sal 92:1): un día que es todo reposo, en el cual no hay comer ni beber ni comercio, sino que los justos están sentados con sus coronas en sus cabezas y se alimentan del resplandor de la Shejiná, como está dicho: «Y vieron a Dios, y comieron y bebieron» (Ex 24:11), como los ángeles servidores. ¿Y para qué todo esto? Para que entrara de inmediato a la comida del sábado. Rabí Shimón ben Elazar dice: Te diré una parábola: ¿A qué se parece Adán el primero? A un hombre que se casó con una conversa. Se sentaba y le daba instrucciones. Le dijo: Hija mía, no comas pan cuando tus manos estén impuras, no comas frutos que no han sido diezmados, no profanes los sábados, no quebrantes los votos y no vayas con otro hombre; si transgredes una sola de ellas, morirás. ¿Qué hizo aquel hombre? Se levantó y comió pan delante de ella cuando sus manos estaban impuras, comió frutos no diezmados, profanó los sábados, quebrantó los votos y se los extendió con sus manos. ¿Qué dijo aquella conversa en su corazón? Todas las cosas que me encargó mi marido desde el principio son mentira. De inmediato se levantó y transgredió todas. Rabí Shimón bar Yojái dice: Te diré una parábola: ¿A qué se parece Adán el primero? A uno que tenía una mujer en su casa. ¿Qué hizo aquel hombre? Fue, trajo la jarra, puso en ella higos contados y nueces contadas, atrapó un escorpión, lo puso sobre la boca de la jarra, la selló con un cordel trenzado y la puso en un rincón. Le dijo: Hija mía, todo lo que tengo en esta casa está entregado en tu mano, salvo esta jarra, que no debes tocar en absoluto. ¿Qué hizo aquella mujer? Cuando su marido salió al mercado, se levantó, abrió la jarra y metió su mano dentro, y el escorpión la picó; se fue y cayó sobre la cama. Cuando su marido vino del mercado, le dijo: ¿Qué es esto? Le dijo: Metí mi mano en la jarra, me picó un escorpión y me estoy muriendo. Le dijo: ¿No te dije desde el principio: todo lo que hay en esta casa está entregado en tu mano, salvo esta jarra, que no debes tocar en absoluto? De inmediato se enojó con ella y la echó. Así también Adán: cuando el Santo, bendito sea, le dijo: «De todo árbol del jardín podrás comer, pero del árbol del conocimiento del bien y del mal no comerás de él, porque el día en que comas de él ciertamente morirás» (Gn 2:17), en cuanto comió de él fue expulsado, para cumplir lo que está dicho: «El hombre en honra no pernocta; es semejante a las bestias que perecen» (Sal 49:13). En ese mismo día fue formado, en ese mismo día fue creado, en ese mismo día se formó su figura, en ese mismo día se hizo masa informe, en ese mismo día se unieron sus miembros y se abrieron sus orificios, en ese mismo día se le dio alma, en ese mismo día se puso de pie, en ese mismo día se le emparejó Eva, en ese mismo día puso nombres, en ese mismo día lo introdujeron en el Jardín del Edén, en ese mismo día se le ordenó, en ese mismo día pecó, en ese mismo día fue expulsado, para cumplir lo que está dicho: «El hombre en honra no pernocta» (ibíd.). En ese mismo día subieron a la cama dos y bajaron cuatro. Rabí Yehudá ben Batirá dice: En ese mismo día subieron a la cama dos y bajaron siete. En ese mismo día se decretaron sobre Adán tres decretos, como está dicho: «Y a Adán dijo: Porque escuchaste la voz de tu mujer [etc.], maldita la tierra por tu causa; con fatiga comerás de ella [etc.], y espino y cardo te hará brotar, y comerás la hierba del campo» (Gn 3:17-18). Cuando Adán el primero oyó que el Santo, bendito sea, le decía: «Y comerás la hierba del campo», de inmediato se estremecieron sus miembros. Dijo ante Él: Señor del mundo, ¿yo y mi bestia comeremos de un mismo pesebre? Le dijo el Santo, bendito sea: Puesto que se estremecieron tus miembros, «con el sudor de tu rostro comerás pan» (ibíd.). Y así como se decretaron tres decretos sobre Adán el primero, así se decretaron tres decretos sobre Eva, como está dicho: «A la mujer dijo: Multiplicaré en gran manera tu dolor y tu embarazo; con dolor darás a luz hijos [y hacia tu marido será tu deseo, y él se enseñoreará de ti (ibíd. 16)]. Multiplicaré en gran manera tu dolor y tu embarazo». «Multiplicaré»: cuando la mujer ve la sangre de su menstruación, al comienzo de su regla le resulta difícil. «En gran manera»: cuando la mujer es poseída, al comienzo de su primera relación le resulta difícil. «Tu dolor [y tu embarazo]»: cuando la mujer queda encinta, su rostro se vuelve feo y amarillento durante los primeros tres meses. Cuando llegó la hora del atardecer, Adán el primero vio que el mundo se oscurecía y que venía el occidente. Dijo: ¡Ay de mí! Por haber pecado, el Santo, bendito sea, oscurece el mundo sobre mí. Y no sabía que tal es el curso del mundo. Por la mañana, cuando vio que el mundo se iluminaba y venía el oriente, se alegró con gran alegría, se levantó, edificó altares y trajo un toro cuyos cuernos precedían a sus pezuñas y lo ofreció como holocausto, como está dicho: «Y agradará al Eterno más que un buey, un toro con cuernos y pezuñas» (Sal 69:32). El toro que ofreció Adán el primero, el novillo que ofreció Noé y el carnero que ofreció Abraham, nuestro padre, en lugar de su hijo sobre el altar: todos tenían los cuernos antes que las pezuñas, como está dicho: «Y alzó Abraham sus ojos y vio, y he aquí un carnero trabado por detrás» (Gn 22:13). En aquella hora descendieron tres grupos de ángeles servidores, con arpas, liras y toda clase de instrumentos de canto, y entonaban cántico con él, como está dicho: «Salmo, cántico para el día de reposo. Bueno es alabar al Eterno [etc.], anunciar por la mañana tu bondad y tu fidelidad por las noches» (Sal 92:3). «Anunciar por la mañana tu bondad»: este es el mundo venidero, que es comparado con las mañanas, como está dicho: «Nuevas son cada mañana; grande es tu fidelidad» (Lm 3:23). «Y tu fidelidad por las noches»: este es este mundo, que es comparado con las noches, como está dicho: «Profecía sobre Duma. Me llaman desde Seír: Centinela, ¿qué hay de la noche? Centinela, ¿qué hay de la noche?» (Is 21:11). En aquella hora dijo el Santo, bendito sea: Si no juzgo a la serpiente, resultará que estoy destruyendo el mundo entero. Y dijo: Este, a quien hice reinar y a quien constituí rey sobre el mundo entero, ¿cómo se extravió y comió de los frutos del árbol? De inmediato se volvió hacia él y lo maldijo, como está dicho: «Y el Eterno Dios dijo a la serpiente [etc.]» (Gn 3:14). Rabí Yosé dice: Si su maldición no hubiera sido escrita al final, ya habría destruido el mundo [entero]. Cuando el Santo, bendito sea, creó a Adán el primero, lo formó por delante y por detrás, como está dicho: «Por detrás y por delante me formaste, y pusiste sobre mí tu mano» (Sal 139:5). Y los ángeles servidores descendieron para destruirlo, y el Santo, bendito sea, lo tomó y lo puso bajo sus alas, como está dicho: «Y pusiste sobre mí tu mano» (ibíd.). Otra interpretación: «Y pusiste sobre mí tu mano»: cuando pecó, el Santo, bendito sea, le quitó una de ellas. De aquí [se aprende que] el hombre y el Santuario, cuando fueron creados, fueron creados con las dos manos [de Dios]. ¿De dónde que el hombre fue creado con las dos manos? Pues está dicho: «Tus manos me hicieron y me formaron» (Sal 119:73). ¿De dónde que el Santuario fue creado con las dos manos? Pues está dicho: «El santuario, Señor, que fundaron tus manos» (Ex 15:17); y dice: «Y los trajo a su territorio santo, este monte que adquirió su diestra» (Sal 78:54); y dice: «El Eterno reinará por siempre jamás» (Ex 15:18).^✦