Parágrafos 181–190

ומאי טעמא אמר (שם) את שבתותי תשמורו ולא אמר את שבתי, משל למה"ד למלך שהיתה לו כלה נאה, וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו, והמלך יש לו בנים נאים ואוהבם, אמר להם הואיל וכן היא שמחו אתה גם כן ביום שמחתי, כי בשלכם אני משתדל ואתם ג"כ הדרו אותי:

¿Y por qué dijo: «Mis sábados guardarán» [Lv 19:30], y no dijo «mi sábado»? Una parábola: ¿a qué se parece? A un rey que tenía una novia hermosa, y cada semana la invitaba un día para estar con él. Y el rey tenía hijos hermosos y los amaba. Les dijo: Puesto que así es, alégrense ustedes también con ella en el día de mi alegría, pues por lo de ustedes me esfuerzo, y ustedes también hónrenme.^✦

ומאי טעמא זכור ושמור, זכור לזכר ושמור לכלה, ומאי טעמא ומקדשי תראו, שמרו עצמכם מהרהור, כי מקדשי קדש הוא, למה, כי אני ה' מקדשכם בכל:

¿Y por qué «Recuerda» y «Guarda»? «Recuerda» (zajor), para el varón (zajar), y «Guarda», para la novia. ¿Y por qué «y mi santuario reverenciarán»? Guárdense de [malos] pensamientos, porque mi santuario es santo. ¿Por qué? «Porque yo soy el Eterno, que los santifica» en todo.^✦

ומאי טעמא אמרינן על כל מה שברא וכו' חי העולמים, ולא אמרינן על כל מה שבראת, אלא אנו מברכין להקב"ה שמשפיע חכמתו לחי העולמים זה והוא נותן הכל:

¿Y por qué decimos: «por todo lo que creó... Vida de los mundos», y no decimos «por todo lo que creaste»? Es que bendecimos al Santo, bendito sea, que derrama su sabiduría sobre esta Vida de los mundos, y ella lo da todo.^✦

ומאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו, מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות כולן וברחמיו עלינו נתתם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה, ומ"ט, כי בשעה שאנו נזכה בעוה"ז לעוה"ב שהוא גדול, ובידו אוצר כל הנשמות, ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבוא לעוה"ז, ואם אינם טובים לא יצאו, והיינו דאמרינן, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ומאי כל הנשמות שבגוף, הוי אומר כל הנשמות שבגוף האדם ויזכו החדשות לצאת, ואז בן דוד בא זוכה להולד כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים, משל למה"ד למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב, ונתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת, בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו ואם אכלו מה ששלח להם מצא להם פת מעופש ומצאם מתביישים לבקש פת אחרת, כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש, גם המלך כעס ולקח אותו הפת המעופש וציוה עליו לייבשו ולתקנו כפי היכלת, ונשבע לאלה האנשים פת אחרת לא אתן להם עד שיאכלו כל הפת המעופש הזה, שלחו להם מחדש, מה עשו, אמרו לחלוק אותו, חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו, הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב, והאחר לקחו ואכל ממנו בתאוה, אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתייאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו ונשאר רעב עד שמת, נפקד עליו עון גופו למה הרגת עצמך, לא די שהפת קלקלתם לכם מתחילה והחזרתיו לכם מתוקן וקלקלתם אותו' ואתה קלקלת חלקך ונתרשלת מלשמרו, ולא עוד אלא שהרגת עצמך, והוא משיב אדוני מה הייתי עושה, ועונה אותו היה לך לשומרו, ואם תאמר לא יכלת, היה לך להשגיח בחבירך ושכניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם ושמירתם ותשתדל לשמור כמותם, ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך, לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך או גרמת, ואפשר שהיה יוצא ברא מעליא ממך שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם, לכן מכל צד ירבו עליך יסורין, נבהל והשיב ומה הייתי יכול לעשות אחר שלא היה לי פת, וממה הייתי יכול לחיות, אומרים לו אם היית עמל ויגע בתורה לא היית משיב כסילות ועזות כזאת, שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ולא יגעת בתורה והלא כתוב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג), היה לך לדרוש ולחקור ולשאול מה הדבר אשר יחיה האדם בו, ומאי ניהו מוצא פי ה', הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי ה', מכאן אמרו ולא עם הארץ חסיד, אם עליו אינו גומל חסד איך אפשר להקרא חסיד:

¿Y por qué decimos «que nos santificó con sus mandamientos y nos ordenó», y no decimos «que nos santificaste y nos ordenaste»? Enseña que en la Vida de los mundos están contenidos todos los mandamientos, y en su misericordia para con nosotros nos los dio para santificarnos con ellos, y tal vez seamos dignos. ¿Y por qué? Porque cuando somos dignos en este mundo, [lo somos] para el mundo venidero, que es grande; y en su mano está el tesoro de todas las almas. Y cuando Israel es bueno, las almas son dignas de salir y venir a este mundo; y si no son buenos, no salen. Y esto es lo que decimos: «No viene el hijo de David hasta que se acaben todas las almas que están en el cuerpo». ¿Y qué es «todas las almas que están en el cuerpo»? Di: todas las almas que están en el cuerpo del hombre, y [así] las nuevas son dignas de salir; y entonces viene el hijo de David, es digno de nacer, porque su alma saldrá nueva junto con las otras. Una parábola: ¿a qué se parece? A un rey que tenía un ejército y les envió pan en abundancia para comer; y ellos fueron perezosos y no lo comieron, ni tampoco lo guardaron, y el pan se enmoheció y se echó a perder. Vino a indagar y averiguar si tenían qué comer y si habían comido lo que les había enviado; les encontró el pan enmohecido y los encontró avergonzados de pedir otro pan, como diciendo: Este no lo guardamos, ¿y vamos a pedir otro? También el rey se enojó, y tomó aquel pan enmohecido y mandó secarlo y arreglarlo en la medida de lo posible, y juró acerca de esos hombres: Otro pan no les daré hasta que coman todo este pan enmohecido. Se lo enviaron de nuevo. ¿Qué hicieron? Decidieron repartirlo. Lo repartieron y cada uno tomó su parte. El diligente puso su parte al aire, la guardó y comió bien; y el otro la tomó y comió de ella con avidez; comió lo que comió, y el resto lo dejó y no lo guardó, porque desesperó de él; y se echó a perder aún más y se enmoheció, y no pudo comerlo en absoluto, y quedó hambriento hasta que murió. Se le pidieron cuentas por la culpa de su cuerpo: ¿Por qué te mataste? ¿No bastó con que ustedes estropearan el pan al principio, y yo se lo devolví arreglado y ustedes lo estropearon, sino que tú estropeaste tu parte y fuiste negligente en guardarla, y no solo eso, sino que te mataste? Y él responde: Señor mío, ¿qué podía hacer? Y le responden: Debías guardarlo; y si dices que no pudiste, debías fijarte en tu compañero y en tus vecinos, que repartieron contigo el pan, y ver sus obras y su cuidado, y esforzarte por guardarlo como ellos. Y además le preguntan: ¿Por qué te mataste? No bastó con que estropearas el pan, sino que además mataste la materia de tu cuerpo y acortaste tus días, o lo causaste; y quizá habría salido de ti un hijo excelente que te habría salvado a ti y a tu desvarío, y a otros y su desvarío. Por eso, por todos lados se multiplicarán sobre ti los sufrimientos. Se turbó y respondió: ¿Y qué podía hacer, si no tenía pan? ¿Y de qué podía vivir? Le dicen: Si te hubieras afanado y fatigado en la Torá, no responderías una necedad y una insolencia como esta; pues por la respuesta de tus palabras se nota que no te afanaste ni te fatigaste en la Torá. ¿Acaso no está escrito en la Torá: «Que no solo de pan vivirá el hombre, sino de todo lo que sale de la boca del Eterno vivirá el hombre» [Dt 8:3]? Debías indagar, investigar y preguntar cuál es la cosa por la que vive el hombre. ¿Y qué es «lo que sale de la boca del Eterno»? Di: que viva por la Torá, que es lo que sale de la boca del Eterno. De aquí dijeron: «Ni el ignorante es piadoso (jasid)»: si no hace bondad (jésed) consigo mismo, ¿cómo podría llamarse jasid?^✦

ובמה יתחסד עם קונו, בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב (שם ל"ג כו) רוכב שמים בעזרך, הוי אומר כשאתם לומדים תורה לשמה אזי אתם עוזרים לי ואני רוכב שמים, ואז ובגאותו שחקים (שם), ומאי שחקים, הוי אומר בחדרי חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמיא, הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על כל מוצא פי ה' שהיא תורה שיצאה מפי ה' עליה יחיה האדם, וכסיל יענה עזות, עזוב עזות ולא תענה כאשר ענית, הלכך נענש, ומה עונשו כבר פירשתיו:

¿Y con qué hará bondad con su Creador? Con el estudio de la Torá, pues todo el que estudia Torá hace bondad con su Creador, como está escrito: «El que cabalga los cielos en tu ayuda» [Dt 33:26]. Di: cuando ustedes estudian la Torá por ella misma, entonces me ayudan, y yo cabalgo los cielos; y entonces: «y en su majestad, los firmamentos (shejakim)» [Dt 33:26]. ¿Y qué son los shejakim? Di: [están] en las cámaras más interiores, como traducimos [en arameo]: «y su Palabra, en los cielos de los cielos». Por eso, no solo de pan vivirá el hombre, sino de todo lo que sale de la boca del Eterno, que es la Torá que salió de la boca del Eterno: de ella vivirá el hombre. «Y el necio responde con insolencia»: abandona la insolencia y no respondas como respondiste. Por eso fue castigado; y cuál es su castigo, ya lo expliqué.^✦

מאי דכתיב (איוב ט"ו ב) החכם יענה דעת רוח, מאי ניהו דעת רוח, אלא דעת שקרוב לרוח, דכתיב (ישעי' י"א ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה, חכמה ואחריו בינה, ובבינה עצה וגבורה ודעת ויראת ה', והאמרת לן שעצה זו גמילת חסדים ובינה זו מדת הדין דעת זו האמת, וכן הדעת שבה בוחן שאדם האמת, יראת ה' היא אוצרה של תורה. והיינו דאמרי אנא אלא שזו למעלה, דאמר ר' עקיבא כל מה שברא הקב"ה ברא לנגד שנאמר (קהלת ז' יד) גמ את זה לעומת זה עשה האלהים, ומאי ניהו אוצרה של תורה דכתיב (ישעי) י"ג יראת ה' היא אוצרו, לפיכך צריך אדם שיהא ירא שמים תחילה ואח"כ ילמוד תורה משל לאדם שבא לקנות דבש תמרים ולא הוליך כלי להביאם אמר אביאם בחיקי, הביאם בחיקו כבד משאם עליו, פחד פן יקרעו ויתלכלכו הבגדים וזרקם בדרך, נענש שנים אחת משום הפסדן אוכלים ואחת משום איבוד ממונו:

¿Qué es lo que está escrito: «¿Acaso el sabio responderá con conocimiento de viento (daat rúaj)?» [Jb 15:2]. ¿Qué es daat rúaj? Es el conocimiento que está cerca del espíritu (rúaj), como está escrito: «Y reposará sobre él el espíritu del Eterno, espíritu de sabiduría y de entendimiento» [Is 11:2]: sabiduría (jojmá), y tras ella entendimiento (biná); y en el entendimiento, consejo y fuerza, y conocimiento y temor del Eterno. ¿Pero no nos dijiste que el consejo es la práctica de la bondad, y el entendimiento es la medida del juicio, y el conocimiento es la verdad —y así es el conocimiento con el que se examina si el hombre [es] verdadero—, y que el temor del Eterno es el tesoro de la Torá? Eso mismo digo yo, solo que esta está arriba. Pues dijo rabí Akiva: Todo lo que creó el Santo, bendito sea, lo creó con su contraparte, como está dicho: «También esto frente a aquello lo hizo Dios» [Ecl 7:14]. ¿Y qué es el tesoro de la Torá? Como está escrito: «El temor del Eterno, ese es su tesoro» [Is 33:6]. Por eso el hombre debe ser primero temeroso del Cielo, y después estudiar Torá. Una parábola: un hombre que fue a comprar miel de dátiles y no llevó una vasija para traerla. Dijo: La traeré en mi regazo. La trajo en su regazo; le pesó la carga, temió que se le rasgaran y ensuciaran las ropas, y la arrojó en el camino. Fue castigado dos veces: una por la pérdida del alimento y otra por la pérdida de su dinero.^✦

ויראת ה' זו היא שהיא למעלה, היא בכפו של הקב"ה, וגם היא עוזו, ואותו הכף שנקרא כף זכות משום דמטה את העולם לכף. זכות והיינו דכתיב (ישעי' י"א ג) והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, אלא מטה את כל העולם לכף זכות ומשם עצה יוצאה, ומשם בריאות יוצאת לעולם. ומשם רועה אבן ישראל (בראשית מ"ט כד), והוא המקום שנקרא שם שנאמר (חבקוק ג' ד), ושם חביון עוזו:

Y este temor del Eterno es el que está arriba: está en la palma (kaf) del Santo, bendito sea, y también es su fuerza; y esa palma se llama «platillo del mérito» (kaf zejut), porque inclina el mundo hacia el platillo del mérito. Y esto es lo que está escrito: «Y le hará aspirar el temor del Eterno, y no juzgará según la vista de sus ojos, ni decidirá según lo que oigan sus oídos» [Is 11:3], sino que inclina todo el mundo hacia el platillo del mérito. Y de allí sale el consejo, y de allí sale la salud al mundo. Y de allí «el pastor, la piedra de Israel» [Gn 49:24]. Y es el lugar que se llama «allí» (sham), como está dicho: «y allí está el escondite de su fuerza» [Hab 3:4].^✦

וכיון שבאה מלתא זו חדדה, מאי חידודא, אימא לן מאי ניהו וקרנים מידו לו (חבקוק שם), ומאי ניהו דאמר קרניים ואח"כ אמר ידו, ידיו מיבעיא ליה, לא קשיא דהיינו דכתיב (שמות ל"ב יט) ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו', מידו כתיב, והיינו דכתיב (שם י"ח יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, ולא אמר אמונות, אמרו לו רבינו אנו מקשין לך לתרץ ואתה מכסה את ענינו, למדתני רבינו משיבין על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ומאי קא בעיתו, קרנים מידו לו, העבודה פרשתיו לכם עתה בתוך דברי, איכסיפו,כיון דחזינהו דאכסיפו התחיל ואמר להם והלא מים הוו ומהם יצא האש, אמרו לו דברי הבל, אם כן המים כוללים האש, רבי ומאי היא קרנים, אמר להם חמשה קרנים ה' אצבעות שביד ימינו של אדם:

Y puesto que ha surgido este asunto, agúcelo. ¿Cuál es la agudeza? Dinos: ¿qué es «y rayos (karnáyim) de su mano le [salen]» [Hab 3:4]? ¿Y por qué dice «rayos» y después dice «su mano»? Debió decir «sus manos». No es difícil, pues esto es lo que está escrito: «Y se encendió la ira de Moisés, y arrojó de sus manos las tablas», etc. [Éx 32:19]: «de su mano» está escrito. Y esto es lo que está escrito: «Y sus manos estuvieron firmes (emuná) hasta la puesta del sol» [Éx 17:12], y no dijo «firmezas». Le dijeron: Maestro nuestro, nosotros te planteamos [la dificultad] para que la resuelvas, ¡y tú encubres nuestro asunto! Nos enseñaste, maestro nuestro: Se responde a lo primero primero y a lo último último. ¿Y qué es lo que preguntan? «Rayos de su mano le [salen]». ¡Por el culto [del Templo]! Ya se los expliqué ahora en medio de mis palabras. Se avergonzaron. Al ver que se avergonzaban, comenzó y les dijo: ¿Acaso no eran agua, y de ella salió el fuego? Le dijeron: Palabras vanas; si es así, el agua contiene el fuego. Maestro, ¿y qué son los «rayos»? Les dijo: Cinco rayos: los cinco dedos de la mano derecha del hombre.^✦

ורבינו, את הוא דאמרת לן משמיה דר' יוחנן דאינם אלא שתי זרועות עולם, אמר להם אין, ברם הכא קרנים משמש לשתי קונים דשלמטה הימנו, ומאי ניהו, אמר להם בכעס ראשך, ומלמעלה מאי, אמר להם יראת ה':

Maestro nuestro, tú eres quien nos dijo en nombre de rabí Yojanán que no son sino los dos brazos del mundo. Les dijo: Sí; pero aquí «rayos» designa a dos [potencias] que están por debajo de él. ¿Y cuáles son? Les dijo: En la ira, tu cabeza. ¿Y arriba qué? Les dijo: El temor del Eterno.^✦

ומאי ניהו יראת ה', האור הראשון דאמר ר' מאי דכתיב (בראשית א' ג) ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור, ולא אמר ויהי כן, אלא מלמד שהאור ההוא היה גדול מאד ואין כל בריה יכולה להסתכל בו גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, והיא מדת כל סחורה שבעולם, והיא כח אבן יקרה שקורין סוחרת ודר, ועל מה היא מדת דר, אלא מלמד שלקח הקב"ה מזיווה אחד מאלפים ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת וכלל בה כל המצות. ובא אברהם ובקש כח לתת לו ונתנו לו אבן יקרה זו, ולא רצה אותה, זכה ולקח מדתו החסד דכתיב (מיכה ז' כ) חסד לאברהם, בא יצחק ובקש כח ונתנו לו ולא רצה בה זכה ונטל מדת הגבורה דהיינו הפחד דכתיב (בראשית ל"א נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, בא יעקב ורצה בה ולא נתנוה לו, אמרו לו הואיל ואברהם למעלה ויצחק תחתיו אתה תהיה באמצע ותטול שלשתן, ומאי ניהו אמצע, היינו שלום, והכתיב (מיכה שם) תתן אמת ליעקב, י אמת ושלום חד הוי כד"א (אסתר ט' ל) דברי שלום ואמת, (מ"ב כ' יט) כי אם שלום ואמת יהיה בימי, והיינו דכתיב (ישעי' נ"ח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דהיינו נחלה גמורה דאית ליה החס"ד והפח"ד והאמ"ת והשלו"ם ולפיכך אמר (תהלים קי"ח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פנה:

¿Y qué es el temor del Eterno? La luz primera, pues dijo Rabí: ¿Qué es lo que está escrito: «Y dijo Dios: Sea la luz, y fue la luz» [Gn 1:3], y no dijo «y fue así»? Enseña que aquella luz era muy grande y ninguna criatura puede contemplarla; el Santo, bendito sea, la guardó para los justos en el porvenir. Y ella es la medida de toda mercancía del mundo, y es la fuerza de la piedra preciosa que llaman sojéret y dar. ¿Y por qué es la medida de dar? Enseña que el Santo, bendito sea, tomó de su resplandor una parte de entre miles y construyó de ella una piedra preciosa, hermosa y adornada, y comprendió en ella todos los mandamientos. Vino Abraham y pidió que se le diera una fuerza; le dieron esta piedra preciosa y no la quiso; fue digno y tomó como su medida la bondad (jésed), como está escrito: «bondad a Abraham» [Mi 7:20]. Vino Isaac y pidió una fuerza; se la dieron y no la quiso; fue digno y tomó la medida de la fuerza (guevurá), que es el temor (pájad), como está escrito: «Y juró Jacob por el Temor de su padre Isaac» [Gn 31:53]. Vino Jacob y la quiso, y no se la dieron. Le dijeron: Puesto que Abraham está arriba e Isaac debajo de él, tú estarás en medio y tomarás las tres. ¿Y qué es el medio? Es la paz. Pero está escrito: «Darás verdad a Jacob» [Mi 7:20]. Verdad y paz son una sola cosa, como se dice: «palabras de paz y de verdad» [Est 9:30]; «¿no habrá acaso paz y verdad en mis días?» [2 R 20:19]. Y esto es lo que está escrito: «Y te alimentaré con la heredad de Jacob tu padre» [Is 58:14], es decir, una heredad completa, que tiene la bondad, el temor, la verdad y la paz. Y por eso dijo: «La piedra que desecharon los constructores se ha convertido en piedra angular» [Sal 118:22]: la piedra que desecharon Abraham e Isaac, que construyeron el mundo, se ha convertido ahora en piedra angular.^✦